בעיות מחסור בכח אדם

מחסור חמור בכח אדם איכותי המערכת החינוך כואב במיוחד ואף מקומם. זאת בעיה שמתגלגלת הרבה שנים ומקורה בהיעדר תכנון אסטרטגי לצרכי כח אדם במגזר הציבורי והאזרחי. הבעיה הולכת ומחריפה בעקבות שני גורמים מרכזיים. האחד, תנאי השכר שלא הולמים את ההשקעה של העובדים, תוך שחיקת השכר הזעום הזה לאורך השנים עם יוקר המחייה. אין היגיון כלכלי בתעסוקה זו כשיש מקצועות רבים אחרים שלא מצריכים הרבה ניסיון ומשתלמים יותר. הסיבה השנייה היא הגידול הטבעי של האוכלוסיה בישראל. במדינת ישראל יש את הגידול הטבעי הכי גדול ב OECD. זה מחייב תכנון אסטרטגי שידאג להגדיל את כמות נושאי המשרה הנדרשים בהתאם, ולעודד אנשים להיכנס למקצועות הנדרשים הללו.

בישראל נוהגים לטפל בדברים רק כשהם בוערים ובהולים, ללא חשיבה ותכנון אסטרטגי צופה-עתיד. רק כשגני ילדים רבים החלו להיסגר בגלל מחסור בסייעות וממלאי מקום של גננות, המדינה הבינה שצריך לעדכן את הסכם השכר. עדיין אין תור ארוך של אנשים לעבוד במקצוע, וזה אינו פתרון לטווח ארוך שדורש גידול משמעותי, לאור הגידול באוכלוסייה. המדינה גם לא טרחה לעדכן במקביל את הסכם השכר של מטפלות במעונות ורבות מהן עברו לגני ילדים והשאירו את המעונות במצוקה. מאות מעונות כבר היום נסגרים וההורים נותרים ללא מענה. בבתי ספר מתקשים היום להשיג מורים למקצועות רבים, ולכן יש בתי ספר שלא מלמדים היום תנ״ך, היסטוריה ומקצועות אחרים. בעיה דומה קיימת במחסור במנהלים לבתי ספר. עדיין המדינה אינה מתייחסת לסוגיה כקריטית לטיפול מיידי, על אף שמנהלי אגפי חינוך ברשויות מתריעים על כך שנים רבות ומבינים שהמשבר רק הולך ומעמיק. המדינה מוסיפה טלאי על טלאי ולא פותרת את הבעיה לעומק.

הבעיה היא רחבה מאוד בהיקפה ואינה נוגעת רק למחסור במורים ומנהלים, אלא חולשת על מקצועות במעטפת החינוך: פסיכולוגיים חינוכיים, סייעות, קלינאיות תקשורת, לבורנטים ועוד. תלמידי ישראל משלמים מחיר כבד במיוחד באיכות החינוך שהם מקבלים. מנהלי אגפי החינוך ברשויות זועקים את הזעקה בדבר המחסור כבר שנים רבות, ואין עונה ואין פתרון באופק. יש רשויות שיזמו פתרונות יצירתיים לפתרון המחסור בכח אדם, לדוגמה פתיחת שלוחת הכשרה אקדמית מקומית להוראה ושילוב הבוגרים בעבודה ברשות בסיום התואר. אך לא לכל רשות יש את האפשרות הזו, ובכל מקרה זה אינו פתרון לטווח ארוך. מצד המדינה נדרש פתרון מערכתי שנותן מענה מקיף להכשרות נדרשות, תנאי שכר משופרים, ושיפור תדמית המקצוע. מנהלי אגפי החינוך מבקשים כעת להקים פורום מקצועי רחב, ועדת חירום לחוסרים בכח אדם במגזר הציבורי ובמעטפת החינוך, בשיתוף משרד האוצר, משרד הפנים והשלטון המקומי, ומשרד החינוך כדי להבין את צרכי המערכות. בהווה ובעתיד, וליצור מענים לשיפור תנאי שכר ועבודה, למענקים ותמריצים כספיים לעובדים, במיוחד בפריפריה , לפיתוח מסלולי הכשרה והסבה מהירה למורים חדשים; לשיפור תדמית המורה והחינוך באמצעות קמפיינים ציבוריים; ולשיתוף פעולה בין משרדים: תיאום בין משרדי הממשלה והרחבת התמיכה ברשויות המקומיות.

בעיות מיגון בתי ספר

דוגמה עכשווית למתח בין רשויות מקומיות ומשרד החינוך הוא הכורח במיגון מוסדות חינוך ברשויות. רשויות מקומיות לא יכולות או מוכנות לשאת בעלות הגבוהה של מיגון כל מוסדות החינוך. הסטת תקציבים למיגון יביא לצמצום פעילות רשותית אחרת. בעיני הרשות המקומית את העול הזה צריכה לשאת המדינה, במסגרת הביטחון שהיא צריכה להבטיח לאזרחיה. בג״ץ ווסר משנת 2006 הכריח את המדינה למגן את כל הכיתות הנבחרות במיגון מלא בבתי הספר בעוטף עזה ובשדרות. מאז פרוץ המלחמה ב 7.10.23 רשויות נכנסו שוב לסחרור בניסיון למצוא פתרונות לכל הצרכים שעלו בכל היבטי הביטחון האישי ורווחת התושבים. מנהלת תקומה לדוגמא הביאה להקצאת סכום ראשוני של 100 מיליון ש"ח למיגון ושיקום המוסדות החינוכיים בעוטף עזה לעומתם שאר הרשויות שלא נהנו בהכרח מתקציבים ממשלתיים- העשירים שבהם לקחו יוזמה והקצו מיליוני שקלים למיגון מוסדות חינוך, וכך שוב מתחזקים ונוצרים פערים בינן לכל שאר הרשויות שלא יכולות להרשות זאת לעצמן. אלה נשארות קרחות מכאן ומכאן, ללא תקציב ממשלתי למיגון, וללא אפשרות להקצות משאבים משל עצמן.בתוך רשימה ארוכה של צרכים חינוכיים ולימודיים שאין להם מענה ממשלתי מנהלי אגפי חינוך ברשויות צריכים לבחור את המלחמות שלהם. יש לציין לטובה את מערכות החינוך העירוניות שגם בתקופת הקורונה וגם בתקופת המלחמה הגיבו מהר ומצאו פתרונות כדי לשמור על רצף לימודי וחברתי עבור התלמידים. בקורונה התארגנו עם קפסולות ללמידה, ובמלחמה יצרו מרחבי למידה ברחבי הרשות מחוץ למוסדות החינוך שהיו ממוגנים. פתרונות אלה, והרצף של פעילות מערכת החינוך, למעשה, מאפשרים את המשך הרצף התפקודי של המערכות האזרחיות. כשיש לתלמידים מסגרת אז ההורים יכולים לצאת לעבוד. ואם המשק עובד ומתפקד אז קל יותר לצלוח משברים מבית ומחוץ. הצד השני של המטבע הוא, כשפיקוד העורף ומשרד החינוך מתירים לימודים במוסדות לימוד ביישובים מטווחים, הרשות היא זאת שמקבלת את ההחלטה הסופית אם לפתוח את מערכת החינוך או לא. זה סיכון שכל רשות מקומית מנהלת עבור עצמה ועבור תושביה.

את האחריות על תלמידי ישראל חולקים הרשויות ומשרד החינוך. כל צד מעוניין באחריות ובשליטה אבל לא בנשיאה בעלויות. משרד החינוך קובע את תוכניות הלימודים העיקריות במערכת, אבל רשות שרוצה להישאר חדשנית, תוך אימוץ נושאי העשרה כגון: רובוטיקה, תכנות, ידע פיננסי וכד׳, חייבת לתקצב זאת בעצמה. מערכת החינוך מסתכלת בראייה רחבה וארצית, ופחות מותאמת לגמישות כפי שאוכלוסיה מסוימת תעדיף. מתוך הבנה בדבר חשיבות איכות החינוך לתושבים, הרשויות החזקות בוחרות להשקיע תקציבים כדי לספק את צרכי הלקוחות שלהם: ההורים והתלמידים.

בהשוואה בין השקעת המדינה לרשויות המקומיות בחינוך, המדינה מממנת כ-59% מההוצאות הכוללות דרך משרד החינוך. זה כולל משכורות למורים, תשתיות ותוכניות בסיסיות. הרשויות המקומיות, לעומת זאת, מממנות כ-40% מההוצאות, כולל תוכניות העשרה, שדרוגי תשתיות ותוספות למשכורות, אך פערי ההשקעה משתנים משמעותית בין רשויות חזקות וחלשות.

על מנהלי מחלקות חינוך והרשויות המקומיות בהתמודדות עם הפערים

בשנת 2023, ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל עמדה על כ-148.9 מיליארד ש"ח, המהווים כ-8% מהתמ"ג. מתוך סך זה, המדינה מימנה כ-80.5% (כולל מימון הרשויות המקומיות), בעוד שהיתר הגיע ממשקי בית, מלכ"רים, תרומות ומענקים​.

בהשוואה בין רשויות, יש פערים עצומים בהוצאות העצמיות של הרשויות על חינוך. למשל, עיריית תל אביב השקיעה כ-8,650 ש"ח לתלמיד, בעוד שירושלים השקיעה כ-3,000 ש"ח בלבד לתלמיד​. הפערים הללו מגבירים את אי-השוויון ומשפיעים על איכות החינוך שהתלמידים מקבלים ברשויות השונות.

זה האתגר הגדול בו עומדים מנהלי אגפי החינוך ברשויות איך מעניקים יותר לתושבים?  כל מנהלי אגפי החינוך באים עם רקע מקצועי בתחום החינוך. הם אמונים על גיבוש ועיצוב של המדיניות בתחום החינוך ברשות (בהלימה עם הנחיות משרד החינוך), וניהול המערך החינוכי כדי להוציא את המדיניות לפועל. מנהלי אגפי החינוך חולשים על תקציב רחב היקף מבחינת המשאבים הכלכליים של הרשות. יש להם מוטת שליטה ואחריות רחבה ביותר, אחריות ישירה וגם עקיפה. כל אירוע שקורה בבית הספר מדווח למשרד החינוך וגם לאגף החינוך ברשות. עבודה רבה נעשית על מנת לאפשר פתיחת שנת לימודים כסדרה ברשות. יום אחרי פתיחת שנה״ל כבר מתחילים להיערך לשנת הלימודים הבאה. מדי יום מנהלי האגפים מטפלים באירועים שמצריכים טיפול ומענה, כמו אירועי אלימות, מילוי מקום של מורים, מינוי מנהלים, קליטה של תושבים חדשים ותלמידים למוסדות החינוך, בעיות בריאות תלמידים (אלרגיות, התקפי אפיליפסיה ועוד), בעיות תחזוקה במוסדות, צרכים משתנים של תלמידים בחינוך המיוחד ועוד.

בכל אחד מהתחומים הבאים הם נדרשים לנוע בין הרגולציה של משרד החינוך, צרכי התושבים ורצונותיהם, ומדיניות הנהלת הרשות:

• התוויית מדיניות ואסטרטגיה, וגיבוש תכניות עבודה.
• גיוס ומעקב תקציבי ממקורות שונים.
• גיוס כח אדם.
• ניהול מכרזים.
• ניהול מערך הרישום לגני הילדים ולבתי הספר.
• ליווי ובקרה של פעילות גנים, בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים.
• ליווי השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ״ח) ובקרה על פעילותו.
• קידום ועידוד של יוזמות לימודיות, פדגוגיות וחברתיות במוסדות החינוך (מגמות, בגרויות, תוכניות לימודים והעשרה, הכנה לגיוס לצה״ל ועוד).
• טיפול בנושאי בינוי, הצטיידות, רכש ותחזוקה של מוסדות החינוך.
• ייצוג וייעוץ בנושאים הקשורים למערך החינוך ברשות.
• טיפול בנושאי חירום וביטחון במוסדות החינוך (אבטחת מוסדות, אירועי אלימות ועוד).

פעמים רבות מתקבלות החלטות בסוגיות ארציות מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות שלהן על תחום החינוך. לדוגמה, ההחלטה לקיים בחירות לרשויות מקומיות רק בחלק מהרשויות במדינה, יצרו מצב שבו מורים שגרים ברשות שיש בה יום שבתון עבור הבחירות, אבל הם עובדים ברשות שלא מתקיימים בה בחירות ואין יום שבתון למעשה צריכים לעבוד כרגיל. אירועים כאלה ממשיכים לקרות כי חסרה ההבנה שמערכת החינוך היא חלק אינטרגלי לקיום מערכות שגרה אזרחיות וחובה לבחון את ההשלכות של סוגיות אחרות שנוגעות לרשויות מקומיות גם בהיבטים האלה.

פתרון לטווח הבינוני והארוך- תכנון מערכות חינוך

אבי קמינסקי יועץ ופועל עם ראשי רשויות בשנים האחרונות לתכנון מערכות חינוך - תהליך שבו מתכננים ומנהלים את מערכת החינוך כך שתתאים לצורכי האוכלוסייה והחברה. זה כולל ניתוח צרכים דמוגרפיים, הגדרת מטרות חינוכיות, הקצאת משאבים כמו מימון וכוח אדם, עיצוב תוכניות לימודים, הכשרת מורים והערכה מתמדת של הישגי התלמידים והמערכת. המטרה היא ליצור תכנית עבודה אופרטיבית למערכת חינוך יעילה, ברת קיימא, ומותאמת לעתיד.

תכנון מערכות חינוך הוא תחום עיסוק חדש יחסית שמתפתח ברשויות המקומיות בשנים האחרונות כמענה:

• לצורכי החברה: תכנון נכון של מערכת החינוך מאפשר להתאים את התכנים והמיומנויות הנלמדים לצרכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים במבנה המקומי. זה כולל הכנת תלמידים לשוק העבודה העתידי, לקיום חיים אזרחיים, ולעמידה באתגרים טכנולוגיים ומדעיים.
• שוויון הזדמנויות: תכנון מערכתי מאפשר להבטיח שכל התלמידים, ללא קשר לרקע סוציו-אקונומי או גיאוגרפי, יקבלו הזדמנויות שוות בחינוך, תוך צמצום הפערים בין אזורים שונים במרקם הקהילתי.
• שימוש יעיל במשאבים: באמצעות תכנון מוקפד, ניתן להבטיח הקצאה יעילה של משאבים כמו מימון, כוח אדם ותשתיות. זה עוזר למנוע בזבוז ולהתמודד עם אתגרים כמו מחסור בכוח אדם ותשתיות חינוך מיושנות.
• שיפור איכות ההוראה: תכנון מערכות חינוך כולל גם פיתוח והכשרה של מורים ומנהלים, מה שמבטיח הוראה איכותית יותר ופיתוח פדגוגי מתקדם, שיכול להוביל להישגים חינוכיים טובים יותר.
• תגובה לשינויים עתידיים: מערכת חינוך מתוכננת היטב יכולה להגיב בצורה טובה לשינויים דמוגרפיים, טכנולוגיים וחברתיים. זה חשוב כדי להבטיח שהמערכת תמשיך להיות רלוונטית במרחב המקומי לאורך זמן ותיתן מענה לצרכים המתפתחים של החברה.

לכן, תכנון מערכות חינוך מהווה בסיס להתפתחות חברתית וכלכלית ומסייע ביצירת חברה שמבוססת על ידע, חדשנות ושוויון.

סגיר:

מרוצים מאיכות החינוך ברשות בה אתם מתגוררים? שווה לשלוח מייל מוקיר תודה לאחראים על החינוך ברשות, שמצליחים לצלוח את כל האתגרים התקציביים, והערכיים כדי להעניק לכם את זה.